<h1>ראבי"ה סימן תתקמ"ה</h1>
<h2>דף לא.</h2>
[חולין ס"ד ע"ב] תנו רבנן, כל השרץ השורץ על הארץ, לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, דברי ר' אליעזר בן יעקב. ואסיקנא בפ' אילו טריפות, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ואפי' רבנן לא פליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב אלא באפרוחי שיצא לאויר העולם, אבל ביצה שריקמה ונמצא בה אפרוח, אפי' בביצה טהורה, מודו רבנן דאסור, דדינו כשרץ מדרבנן. ואם נמצא דם בביצה בלא אפרוח, אם הוא על החלבון שהוא הלבן זורק את הדם ואוכל השאר, ואם נמצא הדם בחלמון, שקורין מויול בלע"ז, כולה אסורה. מאי טעמא, דשדא תיכלא בכוליה. פי', כולה משוכלת ומקולקלת. וקיבלתי מרבי' אלעזר ממיץ זצ"ל דאם הדם בחלמון באותו עניין שאינו ניכר בו התחלת ריקום אפרוח אז דווקא אסור מתורת דם, אבל אם מלא דם וניכר בו התחלת ריקום אפרוח, אבל לא נרקם ממש (אבל באפרוח) שיהא באפרוח משום שרץ, מותר, דסמוך לריקמו הוי עפרא. וכן מצאתי בהלכות גדולות, א"ר יצחק א"ר יוחנן ביצת טריפה אסורה, ואפרוח של ביצת טריפה מותרת לאחר שיצא לאויר העולם. מאי טעמא, דכמה דלא מסרחא לא מיגבל, ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא. גביל, פי' נוצר. ואמנם בשילהי פ' כל האסורים בתמורה [ל"א ע"א] משמע כמו בהלכות גדולות, אבל דר' יצחק א"ר יוחנן אינו בספרים דידן. וה"ג התם, אמר רב נחמן, מודים חכמים לר' אליעזר באפרוח ביצה טריפה שאסור. א"ל, אי תניא תניא. וכן מצאתי בתשובות הגאוני' דהכי הילכתא. (וכן) [וכי] נרקם ממש לא מהני ליה הא דהוי עפרא מתחילה, משום דדמי לשרץ, ואסמכוה רבנן אקרא ואסרוהו רבנן. ולאחר שיצא לאויר העולם פקע מיניה דין שרץ ושריא, ולר' אליעזר בן יעקב לאחר שנתפתחו עיניו שרי. והא דעוף טמא אסור, אע"ג דכי גביל הוי עפרא, גזירת מלך היא, כדכתי' [ויקרא י"א] ואת אלה תשקצו מן וגו'. ודומיא דהכי אמרי' [צ"ב ע"ב] גבי גיד, עץ הוא והתורה חייבה עליו. וגרסי' בירושלמי [תרומות פ"י ה"ו], תנא, ר' חלפתא בן שאול אומר, הדתמר בחלמון אסור בשנמצא מקום זכרותו של מוח שממנו אפרוח נוצר. ואם נתבשלה ביצה שיש לה אפרוח עם שאר ביצים, אי איכא ס' במים כנגד האיסור מבטלין ליה וזורק האיסור. והביצים לא מהני לבטל, דהוי מינו, אע"ג דיש בו אפרוח, כולהו ביצים סתמא מיקרו, לפי מה שפסק רש"י דמין במינו לא בטיל. וסלק את מינו בשאינו מינו ובטל. ובלבד שיצנן המים עד שלא יסיר הביצים, כדפירשית לעיל גבי תולעים שבפירות. והאפרוח יש בו טעם איסור, וכן נ"ל היכא דנמצא דם על החלמון דיש בו טעם כמו באפרוח ואוסר וצריך ביטול. וגרסי' בפ' גיד הנשה [צ"ז ע"ב], ביצה בששים ואין ביצה מן המניין. ותו תניא [צ"ח ע"א], ביצים טמאות שבישלן עם ביצים טהורות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורין וכו'. ואוקמינא לה התם, בשנמצא אפרוח, אבל ביצת עוף טמא אינה אוסרת, דלית בה טעם, דאמרי אינשי ביעי מיא בעלמא נינהו, ובלבד שאין בה אפרוח או דם. והוא הדין דהוה מצי לשנויי, בשנמצא בו דם. וביצה טמאה אע"ג דאינה אוסרת, ומיהו היא בעיניה אסורא באכילה, דגזירת הכתוב היא, דגמרי' לה בפ' אילו טריפות מדכתי' [ויקרא י"א] ואת בת היענה. ורשב"ם פסק דהא דתני', ביצים טמאות ששלקן וכו', ואע"ג דהוי במינו בטל בס', לאו ר' יהודה היא, דלר' יהודה מין במינו לא בטיל, אלא רבנן היא דאמרי בנותן טעם. (והילכתא) [והילכך] טהורות ולר' יהודה נאסרות, דמין במינו במשהו ואוסר אפי' בלא נתינת טעם, דשומן פליטתם יש בו כל שהו טעם ואוסר. ולא נהירא לי, דאפי' כר' יהודה מיתוקמא, דהא אוקימנא בשיש בה אפרוח ובטל לרבנן בבצים נמי, ולר' יהודה בטל במין בשאינו מינו, ושוב לא יאסרו (המים) [הביצים] שהרי כבר בטל. ואי ביצה של עוף טמא, אפי' איסור אין בו לאסור, ואפי' לר' יהודה שרי. וכן מצאתי נמי בשם ר' שב"ט דאפי' לר' יהודה משערינן במים בס' לבד הביצה. אבי העזרי.
